<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה ט'</h1>
<h2>דף יא.</h2>
ואיבעי' אימא דכ"ע לא ילפי' קטן מקטנה מר אמ' חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כך כתובה הגירס' ברוב הספרים וכך גורס ר"ח ז"ל, ומפ' דמר אמ' בקטן ומר אמר בקטנה, אבל המורה פי' מר אמר במציאה ומר אמ' בגט ואי' מחלק המורה בין קטן לקטנה אלא בין מציאה לגט ותרווייהו בקטנה. ואי' הלשון הולך כדבריו דהא כיון דאמר מעיקרא מ"ס ילפי' קטן מקטנה ומ"ס לא ילפי' קטן מקטנה שייך למימ' לבסוף ואיבעי' אימא דכ"ע לא ילפי' קטן מקטנה ומר אמ' קטן ומר אמ' קטנה ול"פ.
ואמאי תיקני ליה שדהו דא"ר יוסי וכו'. פי' תקנה לו שדהו אע"פ שאי' עומד בצד שדהו, ואע"פ שלא אמ' זכתה לי שדי שאי' אנו צריכין דעתו כלל, ומהדר ה"מ בחצר המשתמרת לדעתו, דהתם ודאי לא בעי' דעתו כלל דכיון דמשתמרת לדעתו, מתחלה דעתו עליו לזכות בכל מה שבתוכו, הילכך עשה לו שמור (ו)מתחלה שישתמר בעבור כל מה שנתן בתוכו והרי דעתו עליו... כדקתני בברייתא... כלום שאני מתכוין לזכות בו ולא יהא בו תורת... שדהו זכתה לו שדהו, ואם לאו לא זכתה לו שדהו.
<h2>דף יב.</h2>
אלא אמ' רב אשי האי חצר משום יד ולא גריעא משליחותו גבי גט וכו'. מז"ה מפ' במהדורא קמא דחצר המשתמרת לדעתה הוי דומיא דידה ובעבור זה קונה במציאה שלא מדעתו, ואע"ג דלא דמי לשליחות דהא שלא לדעתו הוא, ואע"ג דהוי דומיא [דידה] האשה לא מגרשה ביה אלא אם עומדת בצד ביתה דלא גרע לאשה משליחות ואין השליח יכול לחוב לה שלא בפניה, וזה נר' בעיני דוחק גדול, דאי לא גרע לאשה משליחות מ"ה בעי' בפניה א"כ נבעי נמי מדעתה דהא אין שליח נעשה לה שלא מדעתה, ומאי דאמרי' נמי אי' חבי' לאדם אלא בפניו, מדעתו הוא, דאי בעל כרחו אדרבה גריעא בפניו משלא בפניו, ולכך נאמ' אין חבין לאדם אלא בפניו כדי שיתרצה הוא בדבר, ובודאי פתרון המורה עיקר שפי' חצר איתרבאי משום יד דהיינו כשהיא סמוכה לה, דאע"ג דלא דמיא לידו לא גרע משליחות ובכל מקום שמועיל השליח מועיל החצר אע"ג שאינה סמוכה לה ולא דמיא לידה, הילכך גבי מתנה דראוי לקנות ע"י שליח ראוי לקנות ע"י חצר אע"ג דאי' סמוך לו ואי' דומה לידו, אבל גבי גט שלוחה [אינה] קונה לה שלא מדעתה דחצר נמי אינה קונה לה, כיון שאי' סמוכה לה לא דמיא לידה, וחצר המשתמרת דקניא במציאה אע"פ שאי' סמוכה לה ולא דמיא לידה, דהיא נמי מתורת שליחות יש בה, דאע"ג דאי' דעת אחרת מקנה אותו ואי' מי שיעשה אותו שליח, מ"מ הוא עצמו עושה אותו שליח דכיון דמשתמר' לדעתו, לכך הוא משמרו מתחילה שיזכה בכל מה שנתן בתוכו, מתחלה היה דעתו דנתן בתוכו וכאלו עשאו שליח על דבר זה.
במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואי' מגיען. פי' אע"פ דאין מגיען, ולא דמו למציאה הרי הוא מקנה אותו ואין צורך שיהא בו תורת מציאה, מיהו צריך שיהא ראוי לזכות בהן, שאע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען יכול לתופסו חוץ לשדהו, לאפוקי צבי רץ כדרכו וגוזלו' המפריחי' שאין יכול לתופסן אפי' חוץ לשדהו.
זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו וכו' עד ובעי ר' ירמיה במתנה היאך קבלה מיניה וכו'. פי' והכי פשיטא ליה. דבהפקר ודאי לא זכה הואי' ואי' סופו לנוח כרץ ואינו מגיען, אבל במתנה קנה אף על גב דרץ ואין מגיען, ואויר שאין סופו לנוח כרץ ואין מגיען דמי, ובמתנה קנה ובהפקר לא קנה, והשואל שאל בהפקר משום רבותא דאיכא למימ' כמונח דמי ובהפקר נמי קנה, והוא בא לפשוט דבהפקר לא קנה ובמתנה קנה, ולבסוף דחה דאפי' במתנה נמי איכא למימ' דלא קנה, דאויר שאין סופו לנוח גריע מרץ ואי' מגיען דהוי מתגלגל, וליכא לדמוייה לצבי רץ בתוך שדהו דההוא אינו ראוי לזכות בו לא הוא ולא אחר, אבל [אויר] שאי' סופו.0... למפשטה נמי... ס' קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא, דהתם תליא מילתא... למימר קלוט' הויא הנחה או לא כדפליגי התם, אבל הכא בזכיה... דאויר חצרו זוכה לו כאלו נח שם, או י"ל אויר חצרו אינו זוכה לו, והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד.
וסבר ר' יוסי קטן אית ליה זכייה לנפשיה. פי' לית ליה זכייה מדאורייתא, אע"ג דתקון ליה מדרבנן הכא לא הוו מתקני ליה לגזול העניים, ומ"ה מהדר לבסוף עשו שאין זוכה כזוכה, דעניי' גופייהו ניחא להו בתקנה זו שיהא לו זכייה.
<h2>דף כח:</h2>
מאי משרבו האנסי' דאמרי אבדתא למלכא. פי' ואי' לומ' בזה דינא דמלכותא דינא, דדוקא במכסי' ובמסיו' שמטיל על כל העם ראוי לומר דינא דמלכותא דינא, וכן אם רוצה לפרוץ גדרות ולחתוך אילנות לצורכו, אבל אם רוצה ליטול שום ממון אדם שלא כדין אין ראוי לומ' בזה דינא דמלכותא דינא, אלא [אונס] ודרך גזלה הוא, ואבדה נמי אם יש עליה סימנ' הרי היא לבעלה, ואם אין בה סימ' הרי היא של מוצאה, ואין למלך עליה שום דין, ומאי דשקיל באונס שקיל ומ"ה אמ' ההוא רומאה דלאו פרסאי אנן, כלו' דשלא כדין הן עושין, שאם היה כדין לא היה קרי להו אנסי', ועיין מ"ש על דינא דמלכותא פ"ק דגיטין.
רב יהודה אמ' אבידתא מכריז. כתב מז"ה במהדור' ב' נ"ל דמודה רב יהודה בשטרות דשטר מכריז ומ"ה תנן ג' ולא ב' דדוקא בכלי' חיישי' (לא) לרמאי דלא ידעי' דמאי נינהו, אבל בשטרות דידעי' דמאן נינהו או דמלוה או דלוה ולא דאניש אחרינא אין לחוש לרמאי, דלא עביד לוה דחזי. לשטרות דמלוה היכי מנח להו, הילכך שטרי מכריז. ודב' מז"ה דחוקי' מאד, דהא תינח בשטרי מצי לתרוצי הכי, אבל במטבע דאמרי' לעי' [כ"ה ע"א] אמ' רבינא טיבעא מכריז ומ"ה תני ג' מטבעו' זה ע"ג זה ולא ב' היכי מצי לתרוצי התם, אלא ודאי מה דאמ' רבינא התם טיבעא מכריז, וכן מאי [דאמר] תלמוד' בפרקא דלעי' שטרי מכריז כל זה הוא כרב נחמן דאמ' גלימ' מכריז, ומשום דקי"ל הלכה כרב נחמ' בדיני ומ"ה תריץ רבינא וסתם תלמודא נמי כרב נחמ', ורב יהודה דאמ' אבידתא מכריז מפ' התם בשטרות ובמטבע נמי דאבדתא מכריז ואפ"ה תני ג' [ולא תני ב' מפני] שהוא מכריז אבדה מצאתי, וזה אומ' שטר א' הוא שאבדתי [או ב' שטרות] ולא אמ' סימני', וכך הם הב' כמו הא' עד שיאמר ג' דמנין ג' ודאי חשיב סימ'.
[מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן]. ראיתי שמפרש דלגופי' נמי יכול לשום, שכן משמ' הלשון, ולא דמי לגבאי צדקה, דהכא ליכא חשד כיון שהוא משיב אבדה, ופת' זה של תוס' דחוק בעיני מאוד, דהא אמרי' בפ"ק דפסחי' [י"ג ע"א] מעשה באדם א' שהניח דיסקיא מליאה חמץ אצל ר' יוחנן חקוקה ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא, ובא מעשה לפני ר' וכו' עד א"ל צא ומוכרו לשוק, ומקשו התם ונשקליה לנפשיה ומהדר משום חשדא, דתניא גבאי צדקה בזמן שאי' להם עניי' לחלק פורטי' לאחרים ואי' פורטי' לעצמן וכו', משמ' מהתם דבכל מקום חוששי' לחשדא אע"ג דההוא נמי כמשיב אבדה דמי, שכבר החמץ היה נאבד ונאסר בערב הפסח וזה טרח להציל, ואפ"ה חיישי' בזה לחשדא ולא היה רשאי למכור אלא לאחרים כדאמרי' נמי בגבאי צדקה, והם ה"נ הכא אי' רשאי למכור אלא לאחרים, והאי דקאמ' שם דמיהם כלו' שמוכרן בפני כל אדם הבקיאי' בשומא, ובה' ר' מפאס זצ"ל ראיתי כתו' בברייתא אחרונה מכאן ואילך מוכרן בב"ד, והיינו כדפרישי' שם דמיהן שמוכרם בפני בני אדם הבקיאי' בשומא, ומאי דאמרי' נמי לקמן [כ"ט ע"ב] גבי תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר, ה"נ מתפרש דלאלתר יכול לשום דמיהם ומניח הדמי' שיהו שמורים בידו, או ע"י שמוש שמשתמש בהן כר' ט', או שלא ישתמש בהן כר"ע, ולעולם כל זה למוכרן לאחרים קאמ' ולא לעצמו, ולקמ' בפ' המפקיד [ל"ח ע"א] אמרי' בההיא גבי מפקיד פירות אצל חברו והיו אבודין יותר מכדי חסרונן דמוכרו בב"ד, וכשהוא מוכרן לאחרים ולא לעצמו, והתם נמי משיב אבדה קרי ליה.
<h2>דף לט:</h2>
הניח בני' גדולים וקטני' השביחו הגדולים וכו'. פי' ואין לומ' כאן אין מורידין קרוב על נכסי קטן, דעד דלא חלקו הנכסי' עומדי' בתפוסת הבית כמו שהיו עומדי' בחיי אביהן וליכא למיחש להו למידי, ובשלהי פ' יש נוחלין [ב"ב קל"ט ע"א] נמי אמרי' אמ' רבא האי גדול אחי דלבש ואיכסי מיתמי מאי דעבד עבד, ומפ' התם מז"ה בפסקיו לא דוקא דיעבד אלא אפי' לכתחלה נמי מרשין אותו ב"ד כיון שהוא טורח בעבורם, ולא נאמ' אין מורידי' קרוב לנכסי קטן אלא כשלא היו עומדי' בתפוסה אחת, כגון שלא היה הקרוב אחיו של קטן ממש, ובאחי דאבא נמי דאמרן אין מורידי' קרוב לנכסי קטן בין עבוד עיטדא בין לא עבוד עיטדא, י"ל שהיתה ירושה לקטן ממ"א, ואע"ג דלא עבוד עיטדא ונר' שעומדי' בתפיסה א' מ"מ באותה הירושה של קטן שנפלה לו ממ"א אינן עומדי' בתפי' א', וכך בהנך בנתי דסבתא נמי י"ל שלא היו עומדי' בתפוסה א', ושמא כל א' היתה עומדת בצד בעלה ומ"ה אמ' בהו אין מורידי' קרוב לנכסי קטן, אבל האחי' שהיו עומדי' בתפוסה א' לאחר מיתת אביהן כגון שהיו עומדי' בחיי אביהן ודאי אי' לחוש בהן שמ' (יחזיר) [יחזיק] הגדול בנכסי קטן דהכל יודעי' שהנכסי' בחזקת אביהם הם ושותפי' הם, ולא שייך למימ' בהו אי' מורידי' קרוב לנכסי קטן שהרי מוחזקי' הן בהן ובתפוסתן הן עומדי' ולא שייך בהו לשון הורדה, ומ"ה קתני בסיפא בההיא דפ' מי שמת [ב"ב קמ"ג ע"ב] ואם אמרו גדולי' ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושי' ואוכלי' השביחו לעצמ', משום דברשות קא עבדי, דאי לאו ברשו' קא עבדי הא אמרי' הכא בעובדא דמרי בר איסק אע"ג דאדעת' דנפשי' קא עביד בפרדסי ובוסתני, כיון דלא ברשות קא עביד השביחו לאמצע, אבל בהניח בנים גדולי' וקטני' דתנן בהו השביחו לאמצע הוי טעמ' משום דידע ומחל, אבל אי אדעתא דנפשייהו קא עבדי השביחו לעצמם משום דברשות קא עבדי', דכיון דבתפוסת הבית היו עומדי' לא שייך למימ' בהו אין מורידי' קרוב לנכסי קטן [אבל כאן שירד שלא ברשות], לפי שלא היה הקטן ידוע שם, וזה היה מחזיק בכל הנכסים בשביל עצמו וכיון דלא ברשו' קא עביד אע"ג דאדעת' דנפשי' קא עביד השביח לאמצע.
<h2>דף נא.</h2>
איתמ' האומ' לחברו על מנת שאי' לך עלי אונאה רב אמ' יש לו עליו אונאה. ר"ח ז"ל מפ' דאונאה אסורה היא וקי"ל כרב באיסורין, ומז"ה כת' בפסקיו דאע"ג דאיכא אסורא באונאה וקאי בלאו דלא תונו, ממונא מקרי דומיא דשאר כסות ועונה לר' יהודה דקרי להו ממונא, אע"ג דאית בהו אסורא לאו דלא יגרע ובכל ממונא דעלמ' איכא אסורא למגזל חבריה ואפ"ה אמרי' הלכתא כשמואל בדיני והם ה"נ הכא, וכדכ' מז"ה י"ל דלאו דלא תונו דינא הוא ולא איסורא, דאדרבה לא דמי ללאו דלא תגזול דלא תגזול הוא מוזהר מלגזול חברו בכל ענין, אבל בלאו דלא תונו אינו מוזהר מלאנות חברו, שאם ימצא למכור המקח שלו ביותר מכדי דמיו אי' אסור בדבר, ולא אמרה תורה אל תונו אלא שאם חברו תובעו חייב להחזי' לו אונאתו והיינו דינא, אבל אם אין חברו תובעו בכדי שיראה לתגר או לקרובו אין עליו דין להחזיר ההונאה, וגם אי' עליו אסור על מה שאונהו דלא [אמרה] תורה אל תונו אלא שחייב לו להחזיר לו אונאה אם חברו תובעו, וב"ד נמי מחייבי' אותו בדבר וכך הם כל שאר הדיני', ורבא נמי דאמ' כאן בסתם כאן במפ' לא בא אלא לפ' חלוקת רב ושמואל דרב ושמואל על הסתם פליגי, אבל במפ' כ"ע מודו, ומאי דתני בברייתא בד"א בסתם אבל במפ' וכו' אסתם דמתני' קאי שאי' בו שום תנאי, ולא דמי לסתם דרב ושמואל דפליגי בשהתנה סתם כדפרי' נמי מז"ה.
<h2>דף נא:</h2>
הנושא והנותן באמונה לא יחשוב וכו'. פתרון המורה דחוק מאד, ופתרון מז"ה עיקר שפי' בפסקיו כגון שקנה בגדי קנבס בכך וכך הק' קנים, ויש בהם יפים ורעים, וזה סמך על אמונתו שיתנם לו כפי מה שקנאם ויתן לו ריוח כך וכך, אל יתן לו הרעי' כפי מה שקנאם והיפים בשוויהם שזהו עול, אלא או יתן לו כלם כפי מה שקנאם, או ימכור לו כלם בשווייהם, וכענין זה פי' שאר המפ'. ויש לי תימ' בזה, דהא ודאי פשיטא אם התנה עמו לתת לו כלם כפי מה שקנאם היאך יעלה בלבנו לשנות, וי"ל כגון שקנה הוא פרקמטיא מהרבה בני אדם מקצת מזה ומקצת מזה, והתנה עם הלוקח למוכרן לו כפי מה שקנאם ונותן לו שכר ידוע, ואתא לאשמועינ' שאם היו המקחי' שלו מקצתן יפי' ומקצתם רעים אל יתן לזה שלקח ממנו באמונה המקח הרע כפי מה שלקחו הוא, ועל היפה או' לו לא אתן לך אלא בשוויו שהרי סתם מכר לו הכל באמונה, או יתנה עמו לתת לו הכל בשווייהן.
<h2>דף סז:</h2>
רב כהנא ורב פפי ורב אשי לא אכלי בנכייתא, (רבי' ואפי') [רבינא אכיל] בנכייתא. ר"ח פוסק שאסור לוכל בנכייתא דלא אשכחן התרה אלא במשכנתא דסורא וכך היא גם שיטת רבי' יצחק בפסקיו, ויש לי תימ' על זה הפסק דהא מר בריה דרב יוסף דהוא בתר' אמ' משמי' דרבא דהאי משכנת' באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכיית', ואי צורבא מרבנן הוא אפי' בנכייתא נמי לא ניכול דלא אשכחן מאן דפליג עליה, דכל הני דרבנן דלא אכלי משום דצ"מ נינהו, ולא אמרו דאסיר למיכל בנכייתא אלא חומרא הוא דאחמו' אנפשייהו לא למיכל איהו אבל לכ"ע שרו, ובקיצותא דפליגי רב אחא ורבינא רבינא לקולא והלכתא כוותי' ורבינא דמקל (דמקל) בקיצותא לאו למימרא דבקיצותא בלחוד דשרי דהא איהו גופי' אכל בנכייתא, דס"ל דאפי' לצ"מ שרי, וההיא נכייתא בלאו קיצותא היא דא"כ הול"ל אכיל בקיצותא, ומדקאמ' אכיל בנכייתא אפי' בלא קיצות' משמ', ועוד דיליף לה משדה אחוזה ומשמ' דכל נכייתא דהויא כעי' שדה אחוזה שריא ואפי' בלא קיצותא, והאי דפליגי רב אחא ורבינא בקיצותא לא איפליגו בה אלא משום דרב [אחא] אס' אפי' בקיצותא, אבל רבינא שרי בנכייתא ואפי' לצ"מ, ואע"ג דאין הלכה כרבינא בצ"מ דכל הני אמוראי לא ס"ל הכי, מ"מ לכ"ע שרי, ולא אשכחן מאן דפליג עליה דמר בר רב יוסף אלא רב אחא דאסר אפי' בקיצותא, ולית הלכת' כוותי', ומאי דאמ' תלמודא ומאי דאסר בברייתא דמאי אכיל לא אתא אלא לפרושי אליבא דרב אחא דאס', כיון דמחמ' כלי האי אי זה התר ימצא אליבא דידיה, ולאו למימר' דהלכתא כוותיה דאין הלכה כרב אחא במקום רבינא ועוד דבשל סופרים הלך אחר המקל. ובתוס' רבי' שמשון ראיתי שכתוב בספרים והלכתא קיצותא אסירא, וחפשתי בכל הספרי' ולא מצאתי גיר' זו כלל, וגם לשון ר"ח אי' מוכיח כן, שא"כ לא היה צריך לפסוק הלכה כמו שפסק, וגם רבי' שמשו' תמה על הפסק שלו, לפי שסבור כך היא גיר' הספרי', ולשון ר"ח מוכיח שאי', גם לא נמצא כך בשום ספר, גם המורה כת' לעיל [ס"ד ע"ב] במאי דתנן לגבי חצר לא ישכור ממנו בפחות יש ללמוד מכאן דאסור להלוות על בית ולדור בו ואפי' בנכיית' דתנן לא ישכור ממנו בפחות, ולא דמי למשכנתא של כרם דהתם זימנ' דלא שקיל ולא מידי וכו', משמ' מדבריו דוקא בבית הוא אוסר בנכייתא, אבל בכרם שרי דסבר כמאן דשרי בנכייתא, ובחכירי נרשאי נמי פי' המורה לקמ' [ס"ח ע"א] דאכל המלוה בנכייתא ואפ"ה אי לאו דהדר חכריה מיניה הלוה הוה שרי למיכל בנכייתא.
<h2>דף סח.</h2>
שטרי מחוזנאי לזקפי להו לרווחא דקרנא. גרסי' בירו' [פ"ה ה"ג] הנותן לחברו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר, אם א"ל הילך מנה שאי' יכול לעמוד כך בפרוטרוט ה"ז אסור, דהא פירות מוקירים והולכים ה"ז מותר.
<h2>דף סח:</h2>
ת"ר מקו' שנהגו לעלות שכר כתף למעות מעלי', לבהמ' מעלי', לעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ואין משנין ממנהג המדינה וכו'. כך כתובה הגיר' בספרים והכי פי', ת"ק ס"ל שצריך לתת לו שכר עמלו, והאי דנקט שכר כתף לפי שזהו עקר טרחו שנושא עגלים וסייחי' בכתפו, ומקום שנהגו להעלות שכרו למעות שנותני' לו מעות בשכרו מעלין, ומקום שנהגו לעלות בהמה, מקום שנותני' לו בהמ' בשכרו מעלי', וכן מקום שנהגו להעלות ולדות, שנותני' לו מן הולדות הנולדי' בשכרו, ואפי' במקום שהיו עגלי' וסייחי' עם אמותיהם נותני' לו שכר לפי טרחו, ורשב"ג פליג ואמ' אפי' במקום שנהגו לעלות שכר כתף למעות דוקא במקום שטרחו מרובה דלא ניחא ליה לטרוח טורח מרובה כזה לחנם, אבל אם היו עגלי' וסייחי' עם אמותיהם אין צריך לפסוק לו שום דבר דסגי ליה בגללים דידהו כדמפרש ואזיל.
ומה נפשך אי פלגא באגר תרי תולתא בהפסד, ואי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר. כך כתוב(ה) ברוב הספרים, ולפי זה הגיר' יש לפ' כפתרון מז"ה דמפרש רבא דין הפיסק', אבל השטר של רב עוליש כך היה משמעו פלגא באגר ובהפסד כפי הראוי דהיינו ב' תולתי, אבל לפי מה שגורס המז"ה "דילמ' הכי כתיב ביה" איפלגא באגר וכו' זה הלשון משמ' שבא לפ' לשון השט' כדפרי' המורה, וי"ל שהנותן עשה נחת רוח יתר לרב עוליש ותלה הדבר לרצונו, שאם ירצה רב עוליש יתן לנותן פלגא באגר וממילא יש בו בהפסד תרי תלתי, ואם ירצה יתן לו פלגא בהפסד וממילא יש לו תילתא באגר, ודוקא מפני שהיה כתוב בו פלגא [באגר] ובהפסד, דמשמ' פלגא בזה ובזה מ"ה איצטרי' למימ' דרב עיליש גברא רבא הוא ולא הוה ספי איסורא לאינשי, אבל אי לא היה כתו' בו אלא פלגא באגר בלבד ולא היה מזכיר ההפסד כלל ודאי לכל אדם אנו דני' כך פלגא באגר וב' תילתי בהפסד כפי הראוי לו מן הדין בלא איסור, וכך ראיתי כתו' נמי משום רבי' האיי ז"ל, וסברא נכוחה היא ונראה בעיני נמי דכיון שהמקבל נוטל בשכר יותר מההפסד בעבור שכר טרחו, א"כ שומ' הוא על חלק חברו וחייב עליו בגניבה ואבידה, וחלקו שהוא באחריותו חייב עליו אפי' באונסי' שהרי כמלוה היא אצלו.
<h2>דף סט.</h2>
(דלא) [אלא] אמ' שמואל קוצין לו דינר וכו'. פי' ואי' צרי' ליתן לו כפועל בטל, או פלגא באגר ותלתא בהפסד, דלא אמרי' הכי אלא באומן שהניח אומנותו ועוסק בממונו של זה בלבד, אבל אם לא הי"ל שום אומנות, או שאי' עוסק בממונו של זה בלבד אלא שעוסק נמי בשאר עסקיו די לו שקוצץ לו דינר בלבד, וכעני' כתב ר"י בפסקיו.
מאי אמרת טרח' טפי פורתא וכו'. פי' וטעמ' משום דאריסא משעבד נפשי', אבל אי הוה אניש אחרינא ונשתתף עמו סתם ולא התנה עמו על שכר טרחו, ודאי מסתמ' ראוי לו ליטול שכר טרחו לפי מה שדרך בני אדם ליטול.
לפי שאינו דומה טפילה של שנה זו. פי' בשנה ב' נתגדלו הולדות וטרחן מועט ומזונותי' מרובי', לפי' שניהם מעכבי' זה על זה, שהנותן מעכב על המקבל שיהא חייב ליטפל בה בשנה ב' מפני שמזונותי' מרובי', והמקבל מעכב על הנותן אם בא לחלוק בתוך זמנו לפי שטרחן מועט בשנה ב'.
<h2>דף סט:</h2>
ולא היא מרא הדרא בעינא זוזי לא הדרי בעינייהו, ואת"ל זוזי הדרי בעינייהו מרא ידוע פחתה זו לא ידיע פחתייהו. כך כתו' הגיר' ברוב הספרים, וה"פ, זוזי לא הדרי בעינייהו, שאע"פ שהשכירן לו כאדם המשכיר כליו לחברו וקבל עליו אחריות האונסי' אם יאנסו, מ"מ להוציאה השכירם לו שיהא רשאי להוציאם ומחזי' לו זוזי אחרים, ואת"ל דהדרי בעינייהו שהשכירם לו להוציאם א"כ אם הוציאם החליפם לו א' מהן ומחזי' לו אותם הזוזי' עצמם, מ"מ כיון דלא ידיע פחתייהו אי' דומה לשכירות מרא שמשכירה למלאכתה ופוחתת והולכת, אבל אלו אין משכירן להשתמש בהן במלאכה שיהו' נפחתי' במלאכת', אלא להוציאם בהוצאה השכירם והיינו כעין מלוה, מיהו אם לא השכירם להוציאם בהוצאה אלא להראות בהם עשיר מותר, כמ"ש ר"ח ז"ל בשם התוספת' דתניא [פ"ד ה"ב] משכיר אדם מעותיו לחברו לשולחני להתלמ' בהם ולהתנאות בהם ולהתעשר בהם וכ', וכת' זו התוספת' נמי רבי' שמשון בתוס'.
שרי ליה לאניש למימ' לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפ' וכו'. פי' וכל זה שאי' עושה בשליחות הלוה מעצמו, כלו', שאו' לחברו מעצמו אין בידי להלוות לפ', אבל אני אתן לך כך וכך כדי שתלוה לו, אבל בשליחו' הלוה שלוחו של אדם כמותו והו"ל רבית הבאה מלוה למלוה ואסור.
כי הא דרבא מר בריה דרב פפי שקיל אגרי. נ"ל דכל זה הוא בשלא היה בנו סמוך על שלחנו, אבל אם היה סמו' על שלחנו, או שנתן לעבדו הכנעני ולאשתו הרי הוא כאלו נתן למלוה עצמו, דהא משתרשי ליה, וכל הוא בשלא התנו המלוה והלוה ביניהם, בין שאמ' הלוה הלויני ואני נותן לך כך לפ', או שאמ' המלוה תן כך וכך לפ' ואני מלוה לך הרי הוא כאלו נתן למלוה עצמו, וכעי' זה כת' נמי מז"ה בפסקיו.
<h2>דף ע.</h2>
אטו במנהגא תליא מילתא וכו'. וכי ההתר והאיסור במנהג הוא תלוי, שאם אסור מה מועיל המנהג, ואם מותר הי"ל להשמיענו ההתר בהדיא, שהמנהג לא מעלה ולא מוריד במקו' אסור והתר, ומהדר משום דבמתני' איפכא תניא, כלו', לא נקט נהגו לומ' דבמנהגא תליא התירא, אלא משום דבמתני' איפכא תניא דקת' הרי פרתך עשויה עלי בל' בדינר ואני אעלה לך סלע בחדש, דמשמ' שאם תמו' משלם כשעת שומתה ושכרה משלם לבסוף, אבל בני כופרא נהגו איפכא דפגרא משלם בשעת שבירה ולא כדמעיקרא ואגרא יהיב מעיקרא כשעת משיכה, ואתא למימ' דמתני' לאו דוקא היא אלא הכל לפי המנהג ולפי התנאי, וכעני' זה פי' מז"ה במהדור' קמ' וקיים גיר' הספרים.
<h2>דף קח:</h2>
אמר אזיל ואטרח ואייתי זוזי לא נטרי' ליה כלל וכו'. פי' כל זה הוא אם הודיעו המוכר או הלוקח שאם הוא רוצה לקנות יביא מעותיו ויקנה, ואם ימכור לזה שמעותיו מזומנות ולאו כל כמיניה לומר אטרח ואייתי זוזי דאייתי פסידא למוכר, אבל אם הלוקח קנה סתם ולא הודיעו לבר מצר אמרינן שליחותי' קא עביד ובכל שעה שרוצה יכול לסלקו, כדאמרי' דאי לא קני מיניה אייקר וזל ברשותיה דב"מ, דאלמא אע"פ ששהה ביד הלוקח עד דאייקר וזל ברשותיה דב"מ הוי עד שיודיענו הלוקח שיתן לו מעותיו, ובודאי אם הודיעו ולא הביא מעותיו גלי דעתי' דלא ניחא ליה בהאי שליחותא, א"נ שאי' לו מעות, ואי אמ' אטרח ואייתי ולא נטרי' ליה ומ"ל קודם שקנה הלוקח, וכן אם היה רואה אותו בר מצר ללוקח שהיה סותר בקרקע ובונה וסותר או פורץ וגודר עוקר וחורש ולא ערער עליו ולא הביא מעות ודאי גלי דעתי' דלא ניחא ליה בהאי ארעא, דהא אפי' אי אמ' אטרח ואייתי זוזי לא נטרי ליה כ"ש כשרואה אותו מחזיק בקרקע ואי' אומ' כלום, ואע"ג דאמרי' דצריך למקנא מיניה כל זה קודם שלקח הלוקח דאיכא למימ' להכי א"ל זיל זבין שמא יקנה אותו בזול ואח"כ יקחה ממנו, אבל אחר שלקחה הלוקח או בשעה שלקח נמי כיון שהוא מודיע ואין מביא לו מעות גלי דעתי' דלא ניחא ליה בהאי ארעא, ובזה נמי אם ראהו מחזיק בה וכך היא נמי שטת ר"מ.
ארעא דחד ובתי דחד מריה דארעא מעכב אמריה דבתי. הקשה מז"ה בפסקיו דמ"ש משכנתא ונדחק בה מאד, ונ"ל דלא דמיא למשכנתא כלל דהתם כלא ארעא משעבדא ליה והוא מחזיק בכלה אכל הכא לא משעבדא ארעא לבתי כלל [ואינו דומה לבית ועליה של] שניהם דמשעבד בית לעליה, דאם נפלו חייב לבנותו ונשתעבדו כדי שיבנו [דהתם] ודאי איכא דד"מ ושניהם בעלי מצר זה על זה, אבל הכא לא משעבדה (מכלה) [מדלא] קאמ' בית דחד ועליה (דהא) [דחד], אלא אמ' ארעא דחד ובתי דחד משמע דאין לו שום זכות בקרקע, אלא בנה ביתו ע"ג קרקע חבירו בשכר ונותן שכר ידוע בכל [שנה כמו] שעושי' היו' רבי', וכן ארעא דחד ודקלא דחד נמי כגון שאי' לו לבעל הדקלי' בקרקע כלו' שאם ייבשו אי' נוטע תחתיהם.
